התקן הישראלי מחבק את הנכים - חיבוק דוב


מאת: מהנדס הראל בן-עזרא



כמו בתחומים רבים, גם כאן, תקן 1918 קובע כללים רבים מבלי להתייחס לעלות הביצוע שלהם.

התקן מתייחס אל המתכנן כאל חסר שיקול דעת וכמעט שלא מאפשר למתכנן חשיבה עצמאית. 

בעקבות הדרישות של התקן, נוצר מצב אבסורדי שכדי לבנות רמפה תקנית כדי לגשר על 3 מדרגות, 

צריך לבצע רמפה ארוכה מאוד עם משטחי ביניים ועוד דרישות מיותרות,  שמייקרות ומסרבלות את הרמפה. 


בשרטוט שלהלן מופיעות 2 רמפות: רמפה א' - תוכננה בהתאם לדרישות התקן.

ורמפה ב' - תוכננה  בהתאם לשיקול דעת המתכנן, תוך התעלמות מדרישות התקן.

אם התקן היה מעניק למתכנן יותר חופש פעולה, אין ספק שכל מתכנן בר דעת היה בוחר באפשרות ב' 

שהיא הרבה יותר נוחה, בטוחה וכלכלית.

להלן שרטוט שממחיש את האבסורד:

יש לציין, שעל פי אפשרות א' (רמפה תקנית) בגלל אורך הרמפה  ולצורך השתלבות במבנה קיים מבלי לפגוע בתפקודו,

יהיה צורך על פי רוב לבצע ברמפה לפחות סיבוב אחד של 90 או 180 מעלות, דבר שמסרבל עוד יותר את השימוש ברמפה.


ומדוע הדרישות המחמירות הללו פוגעות בציבור הנכים?

כאמור, התקן מתעלם מעלויות הביצוע.  

בעלות של רמפה תקנית אחת, ניתן לבצע כשלוש רמפות בטיחותיות, איכותיות ונוחות לרווחת הנכים.  

כגון הרמפה שמופיעה באפשרות ב' -  שהיא רמפה בטיחותית ונוחה. (אף שהיא לא תקנית) 

כידוע, התקציב לשיפור הנגישות נשאר קבוע, מה שמשתנה זה כמות המבנים שניתן להנגיש באופן תקני

וכמות שירותי הנכים שייבנו בתקציב הנתון. 

בנוסף על הסרבול המיותר, בכל פרוייקט ציבורי, קיימת חובה לשכור את שירותיו של "יועץ נגישות" 

שצריך לוודא ולחתום על כך שהאיוולת אכן מתבצעת  - הלכה למעשה.




להלן מספר סעיפים מתוך תקן 1918: